נשארנו עוד גישה אחת, דיברנו על סנגור, דיברנו על ביקורת, על התעלמות. האם יש ביקורת? מעניין שכן. מקור אחד בלבד, מדרש פטירת משה. חיבור מאוחר, באמת, לא יודע, אולי מאה 10 או 11. בכל זאת מותח ביקורת, לא כך עדינה על משה. זה במסגרת סיפור מותו של משה, משה נאבק בגזירה למות והוא טוען שלא מגיע לו. והקדוש ברוך הוא מביא לו נימוקים מכאן ומכאן, שישה חטאים שהוא מוצא בו ועוד ועוד ועוד. ומשה משיב על כל דבר, יש לו תשובה לכל שאלה ושאלה. עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא "כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?" משה קצת מתחצף, אמר לו "אתה הרגת כל בכורי מצרים, אני אמות בשביל מצרי אחד?" "אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה דומה אלי, ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני?" למי מותר להמית? >> לאלוהים. >> רק למי שיכול להחיות. וכאן משה שותק, ויותר אין לו מה להשיב. ואז הוא מבין שגם עליו למות משום שיש לו חטא אחד, שאותו הוא לא יכול להסביר. וזו ביקורת על התנהגותו של משה. >> בוודאי. >> מסיפור החניכה הראשון, סיפור הריגת המצרי או רצח המצרי או עשיית דין במצרי או כל דרך אחרת, נעבור לסיפור השני, משה והעברים הניצים. והנה הסיפור לפנינו שוב, כתזכורת. "וייצא ביום השני", למחרת, "והנה שני אנשים עבריים ניצים". "ויאמר לרשע, למה תכה רעך? ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?" הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי". "וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר". >> כן, פה פשוט הבאנו שני פסוקים כדי שניווכח לדעת שהלשון שבה נוקט הסיפור שלנו היא לשון משפטית. "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה". "ולא יהיה אסון ענוש ייענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים". וסיפור נוסף >> לא נפרש אותו? בכל זאת. >> אוקיי, כאשר שניים ניצים ואגב המריבה בינהם פוגעים באשה בהריון, הולדות יוצאים מבטנה, היא מפילה בעצם. "ולא יהיה אסון" כלומר, האשה עצמה לא תמות, היא תישאר בחיים. "ענוש ייענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים" כלומר, בעל האשה כאן יכול לקבוע את גובה הקנס שייתן המכה. מסתבר, כנראה שהיה איזה קובץ שלם של מין דינים שכאלה שעוסקים בשניים ניצים. ומעניין שתמיד יש איזה אישה בעניין. כן, כי גם הפסוק הבא, הפעם מספר דברים. "כי ינצו אנשים" אתם רואים, דומה מאוד ללשון הפסוק בספר שמות "וכי ינצו אנשים". וכי ינצו" במקרה שלנו בדברים, "וכי ינצו אנשים יחדיו "איש ואחיו", כלומר, אדם וזולתו. "וקרבה אשת האחד להציל את אישה". אישה קמה לעזור לבעלה "להציל את אישה מיד מכהו "ושלחה ידה והחזיקה במבושיו" כלומר, עשתה כאן מעשה מאוד מאוד נועז. ולכן האוי, אוי אוי >> ההמשך לא... >> ההמשך לא ניכנס אליו. >> בכל מקרה, ניצים זה רבים על דרך הקטטות האפשריות. >> כן. >> מה אומר על זה המדרש? שהוא לא יכול להשאיר את המילים כך בפשטות, כי "וייצא ביום השני והנה שני אנשים עברים ניצים" שואל המדרש, מי היו? >> מי אותם שני אנשים? והתשובה דתן ואבירם. ואני רוצה להזכיר למי שלא יודע, שבמהלך הדרך עוד נפגוש בהם יותר מפעם אחת. אבל המפגש המרכזי איתם, יהיה בסיפור מרד כח, אשר דתן ואבירם השתתפו באותה מרידה כנגד משה ועוד חזון למועד. >> ואת אשת דתן כבר הזכרנו ואמרנו שעכשיו נסביר איך הגענו לדתן שם, והרי כאן ההסבר. >> ובכן ראינו, אני מרחיב את דבריך שכאשר משה רואה את המצרי מכה את העברי, הוא אומר, העברי זה הרי דתן שאת אשתו אנס המצרי. ועכשיו מנין לי שמדובר פה בשני עברים ניצים? "ויאמר לרשע למה תכה רעך?" "למה תכה רשע כמוך" לא רק המכה הוא רשע אלא גם האחר הוא רשע. ואז הוא אומר לו "הלהרגני אתה אומר" אתה מבקש לא כתוב כאן, אלא אתה אומר. ומכאן אתה למד שהרגו בשם המפורש וזאת תשובה לשאלה שראינו קודם. מנין למדרשים שמשה הרג באמירה ולא במעשה פיזי? >> כמובן שאומר פשוטו של מקרא באומר, אתה מתכוון. >> מתכוון, כן אבל המדרש ממש לא מוטרד מפשוטו של מקרא. >> ודאי, ודאי. >> "וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר", אמר להם, עכשיו אני מבין, יש בינכם לשון הרע היאך אתם ראויים לגאולה?" וזה כמובן לקח לכל דור ודור לסולידריות ולא לשון הרע. וישמע פרעה את הדבר הזה. איך נודע לו? "שעמדו דתן ואבירם והלשינו עליו לפיכך ברח למדין". את דתן ואבירם, הצמד הזה, נראה בכמה וכמה צמתים בתולדותיו של משה, כולל, כאמור, סיפור מרד כח בעדתו. והמדרש יודע שדתן ואבירם. ועכשיו יש דבר מעניין, אם דתן הוא העברי שמשה הציל ביום הקודם, הוא זה שראה את המעשה והוא שידע על הריגת המצרי. והוא זה שאמר למשה "מי שמך לאיש. >> שר >> שר ושופט וכולי. ופה הוספנו לדתן תכונה איומה.>> נוראה. >> משה הציל אותו יום קודם מהריגת המצרי >> כפוי טובה אמיתי. >> והנה עכשיו הוא כפוי טובה. ומדבר. ראינו פה למעשה תופעה שקראנו לה בריחה מן האנונימיות. >> כן >> כלומר, אנונימיות זה >> העדר שם >> העדר שם>> נזכר אדם ואין שם לו. >> איש מצרי, איש עברי.>> למרות שזלדה אומרת שלכל איש יש שם, במקרא לא לכל איש יש שם. והדבר הזה מטריד מאוד את רבותינו. כלומר, כי ברגע שאתה מוסיף לאדם שם, אתה נותן לו איזה חיים, ביוגרפיה, משייך אותו לסיפור אחר ששם השם נזכר. וכך אנחנו רואים שהמדרש נוהג במקרים רבים, למשל, סיפור לידתו של שמשון, שהזכרנו אותו אגב דיבורנו על סיפורי לידה. שם האישה במרכז הסיפור >> ושם אין לה. >> דווקא שם בעלה מופיע, מנוח. ושמה אינו מופיע והמדרש נתן לה את השם "צללפונית "שמצא בספר דברי הימים. >> בסיפור העבד שהלך להביא את. >> שכל עם ישראל בטוח כל ילדי ישראל ללא יוצא מן הכלל, וגם אלה שכבר יצאו מכלל הילדים, בטוחים שהעבד זה שמו אליעזר. עברו על בראשית פרק כ"ד מראש ועד סוף, ולא תמצאו שם את השם אליעזר. >> אבל היכן מצאו את השם אליעזר? מצאו בסיפור אחר על אברהם את השם אליעזר, והעבד הפך להיות לאליעזר. >> כן. >> והדרך הזו של בריחה מאנונימיות גם ראינו עכשיו לגבי, לגבי המצרי והעברי. במידה מסויימת, גם אפשר לומר בריחה מאנונימיות כאשר יש שם אך הוא לא אומר לי כלום, ואני מזהה אותו עם דמות אחרת. וזה ראינו במיילדות. מיהן שפרה, מיהן פועה? לא, שפרה היא בעצם יוכבד, פועה בעצם מרים. כך שהבריחה מהאנונימיות מלווה את המקורות וזה מאוד מעניין שלא פעם.. >> הרבה פעמים תופעה דומה גם של אנשים בעלי שמות דומים שמזהים אותם >> שהם אחד >> פוטיפר שאשתו עושה מעשה ביוסף ופוטיפרה... >> הופכים לדמות אחת>> אביה של אשת יוסף, הופכים לדמות אחת. >> והייתי אומר גם שבהקשר הזה של בריחה מאנונימיות זה לא רק לגבי בני אדם. כך למשל לגבי בעלי חיים או לגבי צמחים. פרי עץ הדעת, ספר בראשית לא טורח לומר >> וכולם בטוחים שזה תפוח. >> נכון, >> ואין שם תפוח >> נכון ,אז בכל מקרה אם זה לא תפוח זה אתרוג, זה אולי דבר אחר >> גפן, >> זו בריחה מאנונימיות. >> ודאי. >> והדג שבלע את יונה, הוא אנונימי, לא, לפי המדרש הוא לוויתן או לפי פרשנים... >> מאוחר יותר. >> בכל מקרה זו תופעה מעניינת עוד נראה אותה גם בהמשך >> נכון. >> לכן הדגשנו אותה כאן, בריחה מן האנונימיות. והגענו לחלק השלישי והאחרון, סיפור החניכה האחרון, המפגש עם בנות יתרו. שפה מאויר בצורה מאוד, מאוד יפה. ומה יש בו? >> כן "ולכהן מדין שבע בנות" כן, זאת התחלה שאגב מעוררת בנו ציפיות גדולות, שבע בנות, מה יסופר על השבע? כן, הנה הן כדמות אחת "ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן" כן, לא מפרקים כאן את שבע הבנות לשבע דמויות שונות. "ויבואו הרועים ויגרשום" "ויקם משה ויושיען וישק את צאנם" >> זה כבר קראנו. >> כן, "ותבאנה אל רעואל אביהן" >> רעואל? חשבתי יתרו. >> כן, אוי, אנחנו עוד נראה שיש לו שמות לרוב, לאיש הזה. כן "ותבאנה אל רעואל אביהן" אולי הוא נקרא רעואל על שם המרעה, הוא הרי יש לו בנות שרועות את הצאן. "ויאמר מדוע מהרתן בא היום" >> כלומר, מזה צריך להבין שבדרך כלל היו מגיעות מאוחר. >> מאוחר, כי הרועים >> המצרים, הרועים >> כנראה שהרועים היו מתענים להן ודוחים אותן לסוף התור "ותאמרנה איש מצרי הצילנו מיד " כן, כמובן שהן רואות בו איש מצרי, הגיע ממצרים, לבוש כמצרי. ואולי כמצרי מכובד, הרי בא מארמון המלוכה. "איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן". כלומר, ג'נטלמן אמיתי. "ויאמר אל בנותיו ואיו למה זה עזבתן את האיש" "קראנה לו ויאכל לחם" " ויואל משה לשבת את האיש ויתן את ציפורה בתו למשה" כן, אתם ראיתם שכבר בראשית דברי על הסיפור הזה, שמעתם אותי קצת מתלונן על כך שהפוטנציאל לא מוצה. אפשר היה להפוך את זה לרומן רומנטי. שבע בנות, מתחרות על החתן האחד, על המצרי הזה שהגיע. אבל זה לא מעניין את המספר שלנו כלל וכלל. מה שמעניין אותו זה שאכן משה רודף צדק, משה הושיען. כן, משה המושיע. ולכן הוא עכשיו גם יזכה בציפורה בתו של יתרו לאשה. >> ויואל אתה מפרש כיצד? "ויואל משה לשבת"? >> כן, נענה, נענה >> הסכים? כיוון שהשורש ,שורש א.ל. לאל הוא גם להישבע>> ברור, וודאי. אז מדרשים הדגישו שנשבע ליתרו לשבת איתו וכל הדברים האלו וזה הסיפור השלישי שמסיים את מחזור סיפורי החניכה של משה ואי אפשר לכל יודעי התנ״ך שלא לחוש שהסיפור הזה רומז לעוד כמה וכמה סיפורים שנפגשים על יד הבאר וזה כבר לא אנחנו אלא כבר המדרשים הרגישו כאשר מדרש שמות רבה מדבר בפסוק שלנו, ״וישב בארץ מדין וישב על הבאר״, אומר המדרש, ״קלט דרך אבות״, הלך >> איזה לשון יפה. >> הלך בדרך אבותיו, הוא קיבל אותה ומימש אותה ואימץ אותה. ״3 נזדווגו להם זיווגיהון מן הבאר״, 3, הבאר היה המקום שסביבו הזיווג, בת הזוג שלהם נתגלתה להם, ״יצחק״, מעניין, ״ויעקב ומשה. ביצחק כתיב״, ולא כולם זוכרים, ״ויצחק בא מבוא באר לחי רואי״, כשהוא פוגש את רבקה המובאת מחרן והמפגש הזה של יצחק עם רבקה iii הוא ליד באר. ״ועוד שנזדמנה רבקה לאליעזר״, הנה המדרש אומר לאליעזר אין לו שום בעיה בכלל להניח שזה אליעזר, ״במעין. יעקב וירא והנה באר בשדה ״ומשה וישב על הבאר״, כך שיש משהו בבאר, במים, בסיטואציה של בנות שואבות וגברים שמעורר את הבסיס למפגש רומנטי. >> נו מה חשבת? מה חשבת? ברים לא היו להם, פאבים לא היו להם, מקום המפגש של בחורים ובחורות בימים הטובים ההם היה ליד הבאר, רועות ורועים. >> כלומר, באר במקום בר. >> כן, יפה, יפה דרשת.>> תודה.>> נעסוק עכשיו קצת בהרחבה בשני הסיפורים האחרים שמייצגים את הדגם הזה.>> אנחנו עושים את זה כדי לראות את הסיפור על משה על רקע הסיפורים האלה. >> על רקע הסיפורים האלה לראות מה ייחודו של כל סיפור וסיפור. מוטיבים יש מעט, כן, בחור ובחורה צריכים להיפגש ליד הבאר ומכאן תצא חתונה. >> פה זה השדכן. >> כן, אבל כל סיפור יש לו בכל זאת כוונה אחרת. בסיפור על יצחק ורבקה, בראשית פרק כ״ד, אין מפגש בשלב זה של הסיפור בין החתן והכלה מפני שהכלה נמצאת בחרן והבחור נמצא בארץ ישראל ונשלח עבדו של אברהם, המכונה במדרש אליעזר, כדי להביא כלה ליצחק. אדרבא, אסור לקחת את יצחק מכאן, אסור להוציא את יצחק מהארץ, כן, ולכן זה נעשה על ידי שליח. כלומר, גם בסיפור הזה לא ממומש הנושא הרומנטי, הפוטנציאל הרומנטי, אלא העבד יוצא והולך לו שם ״אל ארם נהרים אל עיר נחור ״ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים לעת ערב לעת צאת השואבות ״ויאמר ה׳ אלוהי אדוני אברהם הקרה נא לפניי היום ועשה "חסד עם אדוני אברהם״, כלומר מה שהעבד רוצה זה אות, אות משמים שהוא אכן מוצא את האישה הראויה ליצחק. ״הנה אנוכי ניצב על עין ״המים ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים והיה הנערה אשר אומר אליה ״הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ״ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני״. >> אתה יודע, רוב האנשים קוראים את הסיפור הזה לאור שירו של לוין קיפניס, ״נערה טובה יפת עיניים״ >> ״הטי כדך, השקיני מים״ >> כן, אולי אפשר לשמוע ברקע איזה כמה מנגינות מזה, אבל נמשיכה לסיפור עצמו, אוקיי. >> והנה ״ויהי הוא טרם כילה לדבר״, כלומר להראתנו שאכן לא מקרה הדבר, אלא הוא אך ביקש והדברים אכן נענים מיד, ״והנה ״רבקה יוצאת אשר יולדה לבתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם ״וכדה על שכמה״. >> כמה יפה. >> כן וכמובן ישר הנערה מן המשפחה הנכונה, כן, ממשפחת האבות, ממשפחתם של אברהם ושרה, כמה יפה. >> וגם יפה. >> ״והנערה טובת מראה״, איך אפשר אחרת, והיא כמובן גם ״בתולה ואיש לא ידעה״, הדגשה שהיא בתולה גם, ״ואיש לא ידעה ״ותרד העינה ותמלא כדה ותעל וירץ העבד ״לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך״ >> מעט. >> כן, ״ותאמר שתה אדוני ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו ותכל להשקותו״. נו, עכשיו הוא רואה שבאמת האות מתקיים ״ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר״, כלומר היא טרחה הרבה כדי לשאוב. >> 10 גמלים זה כמות אדירה של מים. >> כן, אפילו גמל אחד זה הרבה. ״והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה׳ דרכו אם לא״, אולי לא צריך לקרוא את הסיפור, יכולים להמשיך ולקרוא מבראשית פרק כ״ד. >> אבל חשוב לשים לב לדעתי שהיא רצה הביתה בסוף לאחר שהיא מקבלת מתנות ממנו, ״ותרץ הנערה ותגד לבית אימה כדברים האלה״, מזכיר לי כמובן שבנותיו של יתרו הלכו וסיפרו לו. זה סיפור אחד. >> אבל רק שוב נזכיר שמה שהמדרש קודם ציטט על המפגש בין רבקה לבין יצחק, שיצחק חוזר מבאר לחי רואי, כדי בכל זאת לתת משהו מן הנושא הרומנטי, המפגש הרומנטי ליד הבאר, אז >> היא יצחק, גם ליצחק. >> גם ליצחק, כן. >> והסיפור האחר, הנה לנו פה אתה רואה את רבקה ואליעזר בציור מעט נאיבי, כן, והסיפור האחרון. >> הסיפור האחרון על המפגש בין יעקב ורחל, יעקב הרי ברח מן הבית לפי תפיסה אחת. תפיסה אחרת גם היא מקראית הוא יוצא מן הבית כדי ללכת ולשאת את האישה מן המשפחה הנכונה ״וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם ״וירא והנה באר בשדה והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה ״כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים והאבן גדולה על פי הבאר ״ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי ״הבאר והשקו את הצאן והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה״. כלומר, האבן כה גדולה שזקוקים לכמה בריונים כדי שיצליחו להזיז את האבן ממקומה. ״ויאמר להם יעקב אחיי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו״, אה נהדר, הרי לשם הוא הולך, ״ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו ״ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום והנה רחל בתו ״באה עם הצאן״. הרי לכם אות משמיים שוב, אין מקריות בעולם, אלא אם רחל הגיעה בזה הרגע ממש זאת אומרת שיד ההשגחה בדבר. >> היא המיועדת. >> כן, ״ויאמר הן עוד היום גדול לא עת היאסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו ״ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו ״את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן ״עודנו מדבר עימם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא״, וכאן יש משחק יפה גם היא רחל, שמה רחל, והיא מובילה את הרחלים היינו את הצאן, כן, ״כי רועה היא ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אימו ואת צאן לבן אחי אימו״, כאן שוב יוצרים לכם את המשוואה רחל והצאן, ״וייגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר ״וישק את צאן לבן אחי אימו״, כמעט נס נתרחש פה. כלומר, האהבה שהכתה בו כברק נתנה בו כוחות בלתי רגילים, ״ויישק יעקב לרחל ויישא ״את קולו ויבך ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ״ותרץ״, שוב, ״ותגד לאביה״, כלומר המוסכמות החברתיות חייבות להתגשם. בעצם פה מכל שלושת הסיפורים זה הסיפור שמנצל הכי טוב את המפגש הרומנטי. כן, כאן יש אהבה ממבט ראשון, מפגש נפלא ליד הבאר, הדברים כמובן ילכו ויסתבכו אחר כך אבל זה תקראו בעצמכם בתנ״ך. >> כן, אבל בסיפור משה וציפורה אין שם כלום אבל אני מבטיח לך כשנגיע למדרשים מאוחר יותר נראה שגם כאן יש רומנטיקה ויש אהבה ויש משברים כי אי אפשר בלי זה, סיפור טוב הוא סיפור טוב. בזה אנחנו חתמנו את השלב הבא בקורותיו של משה. נשאר לנו עוד לדון, ובזה נפתח בפעם הבאה, בדמותו של החותן, ביתרו, כי כעת משה נפגש עם יתרו ויתרו היא דמות מאוד משמעותית. הוא כבר היה אחד מחרטומי מצרים, כפי שראינו, והוא ממלא תפקיד מאוד חשוב בהמשך קורותיו של משה. כך שדמותו של יתרו וקורתיו של משה בבית יתרו, היותו רועה שם, מעמד ההקדשה בסיני, יהיו החומר של השיעור הבא שבו נבקש להציג שוב את הפנים הרבות של משה ״כי אחד היה משה ״אך פנים רבות לו״. שלום. [אין_אודיו]
