איך מזהים התעלמות?
זו שאלה גדולה, הנה עוד סיפור אחד ששוב המצרי, העברי המוכה ומשה,
אהבו מאוד לצייר את, >> וכמובן בכל המקומות האלה תפסו
באמת את המצרי, לא סתם מצרי מכה עברי אלא כאחד הנוגסים.
>> הנוגסים בוודאי, וזה עוד נראה מתוך ההקשר עצמו.
>> כן. >> למזלנו יש לנו גם את יוסף בן מתתיהו,
אותו סופר קדום סיפר את כל תולדות, אמור לספר את כל תולדות עם
ישראל והעולם מבריאת עולם והזמנו שלו וגם הוא מגיע אל סיפור לידתו של משה ומספר לנו,
לאחר סיפור לידתו של משה את סיפור יציאתו אל אחיו ופגישתו עם המצרי ו,
>> אוי, מה קרה פה?
אין סיפור?
>> אין סיפור, זה לא מקרה.
זו שקיפות שמטרתה להצביע בעצם, על מה שיוסף בן מתתיהו אומר והאמירה שלו היא בשיטת
>> השתיקה.
>> שלושת הקופים: לא שמעתי, לא ראיתי, אני לא מספר והשתיקה היא שתיקה זועמת.
>> ולפעמים הרי מלומדים מתווכחים ביניהם, האם מותר ללמוד מן השתיקה?
או אין מותר ללמוד מן השתיקה?
ובמקרה זה ברור וברור שמותר גם מותר,
מפני שזו מדיניות אצל יוספוס, במקום שיוספוס חש
שדברים עלולים להרגיז את הגויים והרי אתם זוכרים
שיוספוס יושב שם ברומא וכותב למען הקיסרים, >> ביוונית.
>> למען השילטון >> ביוונית.
>> ביוונית, ומין סיפור שכזה עלול חס וחלילה להתפס
כמרד בשילטון הלגיטימי, יוספוס מעדיף שלא לספר.
עוד סיפורים שיוספוס מעדיף שלא לספר, למשל סיפור עגל הזהב,
במקרה זה סיפור שלא מוציא לנו שם טוב במיוחד ויוספוס הרי מבקש
להציג את עם ישראל בצורה נאה ויפה אז מן הסיפור הזה הוא מתעלם.
>> הוא גם מתעלם מסיפור צרעת מרים, >> כן.
>> מסיבה מאוד ברורה שעוד נראה אותה בהמשך,
אסור להזכיר צרעת בקשר למנהיגי האומה שלנו בשל אשמה שעוד נראה אותה,
שעם ישראל הואשם שהוא עם של מצורעים, >> כן.
>> שיצא ממצרים בראש מנהיג מצורע,
כך שיוספוס מתעלם וההתעלמויות שלו הן זועקות ואומרות דורשני.
אתה כבר חשבת שגם התלמוד הבבלי בזה שמביא רק טקסט אחד בלבד > כן.
>> מתעלם,אבל לא דומה התעלמות להתעלמות, >> נכון.
>> הבבלי לא אמור לספר את הסיפור,
יוספוס אמור היה לספר והוא עובר עליו >> אמת.
>> בשתיקה, אז זו ההתעלמות כאחת הדרכים לעסוק בסיפור, כלומר לא לטפל בו.
מצד שני רוב המדרשים הולכים לכיוון של סנגור,
ביסוד הסנגור, כאמור התחושה שהמעשה הוא בעייתי,
צריך למצוא דרכים להציג אותו בדרך כזו שהוא לא יעלה תמיהות,
כגון למשל מה שנאמר במדרש דברים רבה שכבר ראינו, שעוסק בפסוק בספר תהילים כד,
שמדבר את האדם הנשגב ובין השאר "אשר לא נשא לשוא נפשו",
לא נשא לשוא נפשו, כלומר לא לקח, נשא כלקח,
לשוא בשום, ללא סיבה, לא לקח ללא סיבה נפש, למה הכוונה?
זו נפשו של מצרי שלא נתלה על חינם, לא לקח אותה בלא סיבה, אלא כדין עשה.
>> זה כבר במסגרת הסנגור.
>> הסנגור, משה עשה מעשה נכון כדין, מושג משפטי, המעשה הוא מעשה נכון ומיד נראה
מדוע היה אותו מעשה נכון, אבל לאחר שראינו את הפסוק מתהילים "אשר לא נשא לשוא נפשו",
אולי חלק מהאנשים הקוראים >> כן.
>> את דברינו, מאזינים, יודעים שהפסוק אומר למעשה אשר לא נשא לשוא
>> נפשי.
>> נפשי, אז מה קרה כאן?
הנה מה שקרה כאן, הנה המזמור, מזמור כד בתהילים,
"לדוד מזמור להשם הארץ ומלואה תבל ויושבי בה: כי הוא על ימים
יסדה ועל נהרות יכוננה:" "מי יעלה בהר השם ומי יקום במקום קודשו:" מי
האדם הראוי להגיע באמת להר השם לכמעט משה, "נקי כפים" זה עוד נראה מחי כפיים,
"וברר לבב" עוד נראה, "אשר לא נשא לשוא" הנה פה קורה דבר מעניין,
כתוב נ,פ,ש,ו-נפשו וקוראים נפשי,
המדרש לפעמים דורש את הכתיב נפשו, >> אולי נזכיר רק,
לא נתקלנו עדיין בקורס הזה אני חושב >> בקריא וכתיב.
>> בכל התופעה הנפלאה הזו של קריא וכתיב, כלומר היו מסורות
קריאה שונות וכדי לתת ביטוי לשתיהן,
נכון שנתנו עדיפות לאחת והיא המסורת הנקראת,
אבל כדי לאפשר להכיר גם את האחרת, השניה מובאת על דרך,
הדרך שבה היא נכתבת הכתיב, כך כותבים ואין קוראים ולפעמים אכן,
כשאנחנו מתבוננים בעדי נוסח שונים לנוסח המקרא,
בין אם עדי נוסח עבריים או עדי נוסח בתרגומים העתיקים,
אנחנו רואים שלפעמים התרגומים או שהולכים אחר הכתיב או שהולכים אחר הקריא,
כלומר מסורות הקריאה שונות ידועות.
>> ואגב הפרק הזה או הפסוקים האלה עוד ישמשו אותנו גם בהמשך לתיאורו של משה דווקא,
נקי כפיים, >> בוודאי.
>> מנהיג ישר, בר לבב, לא נשא לשוא נפשי הסברנו, לא נשבע למרמה,
כל זה עוד נראה בהמשך, אבל פה הבאנו רק כדי לראות את העניין של נפשי ונפשו.
אז נוכל להמשיך עכשיו לחזור לפסוק, "לא נשא לשוא נפשו" נפשו של מצרי,
לא נטלה על חינם אלא כדין עשה ודרך אחרת להתמודד עם הסיפור, "ויך את המצרי"
דברים רבה, הפעם זה מהדורה של ליברמן, שתי מהדורות למדרש אבל זו לא השאלה החשובה.
מספר לנו שלאחר שמשה הרג את המצרי,
כיוון שהרגו ברח לעיר מקלט, >> יפה.
>> שנאמר "ויברח משה מפני פרעה, וישב על הבאר", עיר מקלט היא מקום שאליו
בורחים רוצחים בשגגה, מסתבר שהמקור הזה רוצה לרמוז לנו שמשה לא ידע מה גדול כוחו,
כשם שהמצרי היכה את העברי ולא בהכרח התכוון להרוג אותו,
גם משה היכה את המצרי ולא בההכרח התכוון להרוג אותו, אבל לא ידע מה עוצמתו הגדולה.
>> וכמובן שכל חוקי התורה כבר ידועים וחוק חוקי עיר המקלט,
גם של במדבר וגם של דברים, ידועים >> ידועים היטב, משה בורח לעיר מקלט.
>> ומשה בורח לעיר מקלט כדי להעיד שהמעשה הזה לא היה מעשה של רצח,
>> אלא בשגגה.
>> הריגה בשגגה והוא אומר, המדרש, משה היה יודע צערו של רוצח,
משה הבין לליבם של הורגים בשגגה, כמו שמשל הדיוט,
משל של אנשים פשוטים, >> כן.
>> הדיוט זה לא אידיוט, אלא אדם פשוט אומר,
דאכל מן קדרא ידע מה היא טעמא דתבשילא, זה פתגם עממי בארמית,
לשון העם ובעברית פירושו, מי שאוכל מהקדרה יודע מה טעם התבשיל.
>> כן. >> כאשר משה נתן את חוקי עיר המקלט,
הוא עשה את זה מתוך הכרה פנימית שזה דבר מאוד חשוב
כי הוא כבר נכווה בדבר הזה והנה לנו פירוש אחר לעניין הריגת המצרי.
>> אגב אלוהים נותן את החוקים, לא משה נותן את החוקים,
אבל משה כבר יכול היה להזדהות עם החוק שאלוהים נתן.
>> אני מודה לך בשם אלוהים על התיקון הזה,
משה מביא את החוק האלוהי והוא מזדהה איתו, כי מי שאכל מן הקדרה
יודע מה טעם התבשיל ועד שלא נכוותה >> כן.
>> בדבר לא הבנתה, זה אולי מה שאומרים חז"ל בפרקי אבות,
"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" >> נכון.
>> וכאן משה היה במקומו של רוצח בשגגה ולכן הוא הבין את העניין כולו.
>> כן. >> אבל למען האמת,
הפירוש המרחיק לכת ביותר והמרתק ביותר לסיפור הריגת המצרי,
הוא מה שמופיע בכמה סימנים רצופים במדרש שמות רבה, פרשה א' סימנים כח, כט ו-ל,
הפותח במאמר שמופיע בהרבה מקומות בספרות חז"ל, בשם רב הונא, בשם בר קפרא,
בשביל 4 דברים נגאלו ישראל ממצרים, הגאולה היא בזכות 4 עניינים,
יש פה גם רמז לכל דור ודור בייחוד בתקופתם של חז"ל, מהו סוד הגאולה?
4 דברים: לא שינו את שמם, >> אולי רק בכל זאת,
>> אוקיי.
>> הקטע הזה בעצם הולך בדרכו של המקרא במידה מרובה,
מפני שהמקרא הקפיד הרי לספר לנו שבני ישראל במצרים ישבו במובלעת משלהם,
ישבו בארץ גושן, כלומר יש כאן מטרה, מטרה לומר התבדלו גם במצרים,
בכל מקום שהיו יושבים היו מתבדלים מסביבתם ובמצרים לא הפכו
לחלק מן החברה המצרית, מן התרבות המצרית אלא חיו את חייהם שלהם.
והמדרש תופס זאת יפה.
>> בארבעה דברים: >> כן.
>> לא שינו את שמם, ראובן שמעון לוי, גם ביציאת מצרים ראובן שמעון לוי ולא למדו
את השמות, יש פה אולי רמז, >> בוודאי.
>> עקיצה, כנגד כל מיני ניסיונות לקבל שמות לועזיים, יוחנן הורקנוס,
>> בוודאי.
>> אלכסנדר ינאי, >> כן.
>> אולי זה הרמז כנגד ההלניזציה של שמות, >> בהחלט.
>> מכל מקום לא שינו את שמם,
לא שינו את לשונם, >> כן.
>> אלוהי העברים,
דיברו עברית זה מאוד חשוב למי שרואה >> כן.
>> בשפה חלק מהזהות הלאומית, לא שינו את שמם, לא שינו את לשונם, לא גילו סודם,
ונוהגים לפרש פה, לא סיפרו לאחרים את הסוד שזה התורה שבעל פה,
התורה שבכתב כבר ניתנת לכולם כל אחד יכול לקרוא, אבל הסודות האמיתיים זה סודותיהם
ולא הפקירו נשותיהם, שמרו על מסגרת המשפחה, >> אני רוצה לומר
שהם חושבים שהגויים חשודים על הערווה.
>> החשודים וודאי, אבל לא עם ישראל >> כן.
>> ולא ומניין שלא נחשדו על הערווה?
שלא קרה אף פעם שבת ישראל, קרה מה שקרה עם מצרי?
שהרי אחת הייתה, פעם אחת בלבד קרה שבת ישראל נתפתתה למצרי או
נאנסה על ידי מצרי, מיד נראה ופירסמה הכתוב,
הכתוב במפורש הזכיר אותה בשמה שנאמר "ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן",
צריך לשאול מה העניין הזה שייך לסיפור שלנו כאן, מיד נראה,
רק נשים לב ששלומית בת דברי ממטה דן, אמו של מאן דהוא שמיד נראה,
היא היחידה שלפי המדרש היה דבר בינה לבין המצרים.
והנה הסיפור על שלומית בת דברי למטה דן בספר ויקרא, אתה רוצה לעסוק בו?
>> "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל" "וינצו" שוב אותה לשון
משפטית שאנחנו רואים אותה בסיפור שלנו, כן, "במחנה בן הישראלית
והאיש הישראלי: ויקב בן האשה הישראלית את השם" "ויקלל
ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלמית בת דברי למטה
דן:" "ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה':", >> לפרוש,
לפרש >> לפרוש לפרש, כלומר ברגע שאין חוק כתוב
וידוע, חוק מפורש יש צורך באיזה תקדים משפטי,
בהכרעה משפטית, אבל היפה הוא שבתורה גם ההכרעות המשפטיות,
שמביאות בעקבותיהן לחקיקה, הן הכרעות אלוהיות.
כן, מי שיפרוש להם, זה יפרוש להם על פי ה׳,
הכרעתו היא שמובילה את המשך החקיקה בעצם במקרה הזה.
>> אז כמה דמויות יש לנו בסיפור הזה של ספר ויקרא.
יש קודם כל המקלל שאמו ישראלית, עם ישראל, ואביו איש מצרי.
>> נורא ואיום.
>> זה הסיפור היחיד שמיד המדרש ישתמש בו לעניין שלנו.
רק נזכור שוב ונדגיש, פה יש פרי באושים, זה המקלל שנולד מאישה ישראלית ואיש מצרי.
איך איש מצרי ואישה ישראלית?
כיצד נולד אותו ילד?
המדרש יודע לספר את הדברים בסיפור ארוך מאוד שנראה אותו כאן.
״אמרו רבותינו נוגשים היו מן המצריים" ״ושוטרים היו מישראל״,
יש פה הבחנה יפה בין הנוגשים לבין שוטרי בני ישראל ״נוגש ממונה על
עשרה שוטרים" ושוטר ממונה על עשרה מישראל״ וזו הייתה
היררכיה שכל עשרה ישראלים היה להם שוטר וכל עשרה שוטרים היה להם נוגש.
״היו הנוגשים הולכים לבתי השוטרים״.
>> הנוגש הוא שר מאה.
>> שר מאה, מאה ועשרה, אני חושב.
מאה ועשרה, מאה ישראלים ועשרה שוטרים.
>> אם אתה, כן.
״והיו הנוגשים הולכים לבתי השוטרים בהשכמה" ״להוציאן לעבודתן לקריאת הגבר״.
מה שקרה, אין שעון מעורר ואין דרך אחרת,
הנוגש קם ראשון והולך לעורר את השוטרים וכל שוטר הולך לעורר את העובדים שלו.
״לקריאת הגבר״ זה קצת אירוני, קריאת הגבר זה זמן קריאת התרנגול, יש פה עניין של גברים.
״פעם אחת הלך הנוגש המצרי אצל שוטר ישראל
ונתן עיניו באשתו" ״שהייתה יפת תואר בלי מום״.
אני כמעט בטוח שזה מדרש על השם ׳שלומית׳, שלומית השלמה.
הנוגש המצרי בא לשוטר ישראל, להעיר אותו, נכנס לחדר השינה ורואה את האישה היפה.
״עמד לשעת קריאת הגבר והוציאו מביתו״.
בא הנוגש והוציא את השוטר מביתו,
״וחזר המצרי ובא על אשתו" ״והייתה סבורה שהוא בעלה ונתעברה ממנו״.
יש פה אונס בחשכת הלילה, אישה מנומנמת, המצרי חוזר, האישה בטוחה שזה בעלה.
>> אגב מגינים פה על כבודה.
>> מגינים על כבודה ובכל זאת המעשה הזה הוא מעשה של אונס,
אולי היא לא הייתה מספיק זהירה, אינני יודע.
מכל מקום המצרי אונס את הישראלית, ״ונתעברה ממנו.
חזר בעלה, מצא את המצרי יוצא מביתו״, זה ממש סרט מתח, ״שאל לה: נגע ביך?״, נגע בך?
״אמרה לו: הן," ״וסבורה הייתי שאתה הוא״.
כך נודע לבעל שהנוגש המצרי שכב עם אשתו.
״כיוון שידע הנוגש שידע הוא״, כיוון שנודע לנוגש שהשוטר יודע על כך,
״חזר לעבודת הפרך" ״והיה מכה אותו מבקש להורגו״.
סיפור שונה לחלוטין.
אם לפני רגע חשבנו שנוגש מצרי כלשהו מכה עבד עברי משום שאולי אינו עובד כראוי,
מסתבר שלא, העבד העברי זה אותו בעל המרומה שאשתו נאנסה והשוטר המצרי
הוא אותו נוגש iii שניסה להרוג את הבעל כדי להסתיר את המעשה הנורא של אונס העברייה.
כנראה זה לא נתפש כדבר ראוי.
>> רומן רומנטי.
>> כן, אבל על ידי כך תבין פתאום כל הסיפור משנה את משמעותו.
לא מדובר בסתם הלקאה אלא במקרה מיוחד.
״והיה משה רואה״, את העברי והמצרי,
״והביט בו, ראה ברוח הקודש מה עשה לו בבית״.
>> שהוא הרי נביא.
>> ״וראה מה שעתיד לעשות לו בשדה״.
>> כי הוא נביא.
>> זה מדרש על ׳ויפן כה וכה׳.
אם חשבנו לרגע, משוללי אמונה כמונו, שמשה מסתכל ימינה ושמאלה משום
שהוא חושש מה יקרה לו, לא כך הוא, זו הסתכלות ברוח הקודש אל העבר,
ראה מה קרה בבית, ומה שקשה יותר אל העתיד, ראה מה שעתיד לעשות לו,
ראה שמדובר פה בניסיון להרוג, ״והבא להורגך השכם להורגו״.
״אמר ודאי זה חייב הריגה, ולא עוד אלא שבא על אשתו של דתן״,
מיד נבין מה עושה פה דתן, ״ולכן הוא חייב הריגה
שנאמר מות יומת הנואף והנואפת ״והיינו דכתיב״,
זהו שכתוב גם, ״ויפן כה וכה וירא כי אין איש" ״כי אם בן
מוות הוא״ וזה עוד מדרש מרתק על המילים ׳וירא כי אין איש׳.
ושוב אנחנו חשבנו תחילה ש״ירא כי אין איש״, משה מוטרד מהשאלה האם מסתכלים, לא.
משה ראה כה וכה מה קרה וראה שאין איש, הוא כבר בן מוות,
ומרגע שיוצא גזר דין מוות על אדם הוא כבר לא נחשב איש, ״כי אין איש כי אם בן מוות הוא״.
>> נפלא.
>> ומעניין שהמילים ׳וירא כי אין איש׳ מאוד הטרידו את המקורות כי כעת נראה
עוד כמה וכמה פירושים לאותם מילים ׳וירא כי אין איש׳.
כמה וכמה חכמים התלבטו בזה.
״רבי יהודה אומר ראה כי אין איש שיקנא להקב״ה ויהרגהו״.
>> דומה קצת לישעיהו.
>> דומה לישעיהו.
פה רואים את המעשה כמעשה של קנאות לכבוד האלוהים.
היו הרבה אנשים ואף אחד שם לא, כולם תולעים, אין שם שום אדם שהיה בו האומץ,
הכוח, לעשות את המעשה ומשה עשה מעשה של קנאות שאחרים לא עשו.
״רבי חמא בר חנינא אמר ראה שאין מי שיזכיר עליו את השם ויהרגהו״.
היו שם הרבה אנשים אך איש מהם לא ידע להרוג בדרך הראויה על ידי הזכרת השם המפורש.
לא מדובר בהריגה בכוח הזרוע אלא בהריגה בעלת משמעות רוחנית עליונה,
ומשה מביט מסביב, אנשים רבים, אבל איש מהם אינו יודע כיצד להרוג בהזכרה את השם.
איך למדו שהוא הרג אותו בהזכרת השם, נראה מיד בהמשך.
״ורבנן אמרי״, יותר נועז,
״ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדת ממנו ״ולא מזרעו עד סוף כל הדורות״.
משה ראה כי אין איש, אין איש בצאצאיו של המצרים.
>> כי הוא היה צדיק.
>> שאי פעם עד סוף ההיסטוריה, רק משה יכול לראות את סוף ההיסטוריה, אין שום תקווה שאי
פעם יצא מישהו צדיק ממנו ולכן הריגתו לא תמנע איזה צדיק שיבוא להורה.
>> ובכל זאת, לא מיהר להרוג עדיין ״כיוון שראה משה כן״.
>> זה נכון אבל תרשה לי רגע לחזור, עוד שנייה נחזור לנקודה הזאת.
לכן היהדות כל כך ממאנת הוצאה להורג משום שמי שהורג אדם אחד,
הורג למעשה את כל העולם שיכול להיוולד ממנו וזה מה שנאמר שם לקין על הבל,
כל בני אחיך, זה לא רק דמו של הבל אלא זה כל העולם שהיה נבנה מהבל נעלם וכפי שאתה אומר,
למרות שמשה ראה שמותר להרוג אותו ואין תקווה מצדיקים וכו׳, בכל זאת נמלך במלאכים.
>> יש פה גם משחק מילים יפה, נמלך במלאכים.
>> התייעץ במלאכים.
מלאכים זה בית דין של מעלה, בית דין של גבוה.״אמר להם חייב זה הריגה?
אמרו לו כן.
הדא הוא דכתיב וירא כי אין איש שילמד עליו זכות״.
גזר דין מוות יצא פה אחד.
>> ואיש כאן כמלאך.
>> וכאן זה איש מלאך.
>> ויש במקרא כמה וכמה כמובן.
>> כלומר, לפי הקטע הזה, משה וידא תחילה שאין שום אסון בהריגת האדם לעתיד
כלשהו והוא הרג אותו בשם המפורש והמלאכים אישרו לו.
משה הופך פה למעשה לשליח של בית דין שהורג את האדם הזה
בצדק וראינו כבר רוח הקודש, כאן מלאכים, ונמשיך בסיפור.
״ויך את המצרי במה״ הכה אותו.
שתי דעות.
״רבי אביתר אמר באגרוף הרגו, מגריפה של טיט״.
או זה שתי דעות שונות, אגרוף ומגריפה.
או שאגרוף זה מגריפה של טיט, היינו בכלי שהיה שם בסביבה,
״רבנן אמרי הזכיר עליו את" ״השם והרגו״.
משה לא הרג בכוח הזרוע אלא בכוח היכולת המאגית כמעט, להרוג בהזכרת השם.
שים לב שלמעשה לא נשאר לפסוק שום דבר שלא שינינו.
״וירא איש מצרי״ זה הנואף והרוצח, ״מכה״ זה רוצה לרצוח,
״איש עברי מאחיו״ זה הבעל הנבגד, ״ויפן כה וכה״ רוח הקודש,
״וירא כי אין איש״ חמישה פירושים, ״ויך את המצרי״ בשם המפורש.
>> אגב ״באגרוף הרגו, מגריפה של טיט״ וזה הולך בעקבות
החוק המקראי ׳באבן או באגרוף׳, כלומר לא שהביא
אותו כלי נשק מן הבית, לא שבכוונה תחילה התכוון להורגו,
אלא במה שנמצא לידו באותו רגע שהסתדר לו שהאיש הזה חייב הריגה.
>> כלומר, או מגריפה או בכוח היד.
אוקיי, אז זה הריגה ולא רצח, אין כוונה מראש.
נשארנו רק עם 2 מילים עוד, ״ויטמנהו בחול״, ששוב פירשנו כניסיון
להסתיר את הדברים אבל לא יעלה על הדעת שהמדרש יאמר שמשה פחד מן המעשה,
הרי היו שם אנשים רבים מסביבו, רק לא היה ביניהם איש במשמעות של מענטש.
״ויטמנהו בחול שלא היה שם אלא ישראל״,
רק בני ישראל היו שם מסביב, ״טמנו בפיהם של ישראל שנמשלו לחול״.
>> אומרים ׳כחול אשר על השפת הים׳ לרוב.
>> ״אמר להם אתם נמשלתם לחול.
מה החול הזה אדם נוטלו" ״מכאן ומניחו לכאן ואין קולו נשמע״,
אין רעש בהעברת חול, ״כך יטמן הדבר בפיכם שלא ישמע״.
משה מבקש שהם לא יגלו את הדבר וזה הפירוש האלגורי של ״ויטמנהו בחול״.
>> וזה גם מסביר מדוע בכל זאת כן נשמע הדבר.
כל בני ישראל ראו, נצטוו לשתוק, אבל אחד מהם לא שתק וגילה.
>> אז אם נסכם את הסיפור הזה של מדרש שמות רבה,
הוא בעצם אומר הסיפור של משה ההורג מצרי הוא סיפור מיוחד, אי אפשר להשתמש בו כתקדים.
מזה גם למדים על גדולתו של משה שדמותו כן יכולה הייתה לשמש כתקדים
אלא שבמקרה הזה אי אפשר לעשות כך מהסיבות שאנחנו ראינו.
