והנה דבר מעניין.
דיברנו עד עכשיו על הופעתו של משה, כיצד הוא נראה וכיצד ציירו אותו,
מסתבר שהשארנו לסוף גם את העובדה ההפוכה מכך וזה אותן מקורות
שכמעט באופן בוטה לא מציגים את משה אלא דווקא מתעלמים
ממנו ואנחנו עוברים פה מההופעה של משה להתעלמות של משה וכבר במקרא.
>> כן. כבר במקרא לא חסרים טקסטים שיספרו את סיפור
יציאת מצרים תוך התעלמות מוחלטת ממשה ומחלקו במעשה זה.
הנה יהושע פרק כ״ד, הפרק הנועל את ספר יהושע,
ויהושע ערב מותו עומד ונותן סקירה היסטורית על תולדות ישראל.
״ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה׳ אלוהי ישראל בעבר הנהר ישבו
״אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלוהים אחרים ״ואקח״,
ושימו לב, לתפקידו של אלוהים בגוף ראשון, הוא מדבר.
״ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ
כנען "וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק ״ויעקב ובניו
ירדו מצרים ואשלח את משה ואת אהרון ואגוף את מצרים כאשר עשיתי בקרבו״.
כלומר, בעצם- >> ״ואחר הוצאתי אתכם״.
>> ״ואחר הוצאתי אתכם״.
כלומר, תפקידו של אלוהים, אלוהים הוא הפועל לכל אורך הדרך, ״ואשלח את משה ואת אהרון״,
המילים האלה תלויות באוויר מפני שאין להן שום חלק במעשה וכנראה שהן
אכן הגיעו אלינו כנוסח משני ולא היו חלק מן הטקסט הזה מלכחתילה.
מי שהתפלא כיצד אפשר היה לספר את המלט בלי נסיך דנמרק,
כיצד אפשר לספר את סיפור יציאת מצרים בלי משה,
תלה פה את המילים האלה, ״ואשלח את משה ואת אהרון״,
באופן משני אבל ניכר שהן לא בשר מבשרה של המסורת הזו.
>> אנחנו זוכרים מן השיעור שעסקנו בו בזיקה בין משה ליהושע שכל הפרק בעצם מציג סיפור
שונה לחלוטין, גם מתן תורה והסכמת העם לקבל את אלוהי ישראל וכל כיוצא בזה, והנה באמת
כאן, משה ואהרון שולבו למען התמונה הכוללת אבל בפגיעה גדולה מאוד במרקם של הטקסט הזה.
אבל יש טקסטים הרבה יותר בולטים, למשל.
>> כמובן, למשל מזמור ע״ח בספר תהילים,
מזמור שב-72 פסוקים סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל,
והנה במרכז המסורת הזו, עומד סיפור יציאת מצרים.
אנחנו יכולים לקרוא כמה פסוקים >> תקרא.
>> ונראה שאיפה משה?
״נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים שדה צוען בקע״, כלומר אלוהים בעצמו,
״בקע ים ויעבירם ויצב מים כמו נד ״וינחם בענן יומם וכל הלילה
באור אש יבקע צורים מדבר וישק כתהומות ״רבה״ >> זה סיפור הוצאת המים מסלע, בלי משה.
>> ודאי. ״ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים
״ויוסיפו עוד לחטוא לו למרות עליון בציה וינסו אל בלבבם לשאול
אוכל לנפשם ״וידברו באלוהים אמרו היוכל אל לערוך שולחן במדבר״,
סיפור המן, ״הן הכה צור ״ויזובו מים ונחלים ישטופו הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו״.
בקיצור, בכל 72 הפסוקים האלה יזכר רק אדם אחד בשמו, לקראת סוף המזמור,
וזה דוד, אבל סיפור יציאת מצרים כולו בלא משה,
כן, מוזר עד מאוד אבל זה חלק מאותה תמונת התעלמות ממשה,
לתת את כל הכבוד ואת כל הקרדיט לאלוהים ולא להזכיר את משה.
>> מדומני שזה גם במזמור אחד, אפילו מפורסם הרבה יותר כיוון שהוא חדר להגדה של פסח.
>> כן, מזמור קי״ד שאנחנו גם יכולים לשמוע אולי כמה צלילים ממנו.
״בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז הייתה יהודה לקדשו
״ישראל ממשלותיו הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור״,
גם הירדן, גם יהושע לא מוזכר פה דרך אגב, ״ההרים רקדו כאילים
גבעות כבני צאן ״מה לך הים כי תנוס הירדן תיסוב לאחור ההרים
תרקדו כאילים גבעות כבני צאן ״מלפני אדון חולי
ארץ מלפני אלוה יעקב ״ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים״.
שוב, מזמור שכל כולו שבח לאלוהים מפני אדון חולי ארץ ואין
מקום ליד האדון, לא למשה ולא לדמות אנושית אחרת.
>> וזה מעביר אותנו מיד אל טקסט לא פחות מפורסם, הגדה של פסח,
שגם פה תמיד נשאלת השאלה איך ייתכן לספר את סיפור יציאת מצרים,
שזה עיקרו של ליל הסדר, מבלי להזכיר את משה, ואז תמיד היה אומר מישהו ׳כן,
משה נזכר כן בהגדה של פסח׳ והראיה היא הנה הקטע הזה שלפנינו,
וכבר דיברנו על השאלה של הניסים שעל הים ומספר המכות, ובין השאר ״רבי יוסי
הגלילי אומר מנין אתה אומר שלקו המצרים במצרים עשר ״מכות ועל הים לקו חמישי מכות?
במצרים מה הוא אומר?
״ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוהים היא, ״ועך הים מה הוא אומר?
וירא ישראל את היד הגדולה״, היד הגדולה, ״אשר עשה ה׳ במצרים״.
עד פה הראיה, אם במצרים זו אצבע, על הים זו יד, מכאן שזה פי חמישה,
אבל כיוון שמצוטטים פסוק, >> אגב, [לא_ברור]
>> נהוג לצטט פסוק עד סופו,
״וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים״, וממשיכים את הפסוק,
וזה לא בכל ההגדות של הפסח, ״וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״.
אי אפשר לומר שמשה נזכר בהגדה של פסח בקטע הזה משום שהוא
מובא רק כסיפא של פסוק שמצוטט בשל הרישא.
>> אדרבה, יש אמירה מאוד מאוד בוטה ובולטת שמשאירה את משה מחוץ להגדה.
>> כוונתך כמובן לקטע הבא.
במרכז ההגדה של פסח, דורשים כמה פסוקים,
דורשים 4 פסוקים מספר דברים שהם מקרא ביכורים.
בואו נזכור, כאשר אדם מביא ביכורים הוא [לא_ברור] 4 פסוקים וגם בהם לא נזכר משה.
אגב, גם בתורה בספר דברים ממקרא הביכורים אין משה,
ובין השאר [לא_ברור] ״ויוציאנו ה׳ ממצרים״, אומרת ההגדה,
״לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף״, שזה סוג אחר של מלאך,
״ולא על ידי שליח, ״אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו,
שנאמר ״ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור
״בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים.
״אני ה״.
המדרש מתחיל לפרש את הפסוק, לדרוש אותו.
״ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, אני ולא מלאך, ״והכיתי כל בכור בארץ מצרים,
אני ולא שרף, ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אני ״ולא השליח״,
ומשה הוא באמת השליח כי גם נאמר לו במעמד הסנה ״לכה ואשלחך״ ו״אלוהי ישראל שלחני״.
משה הוא השליח, ה-ה׳ הזאת, אני ולא השליח פשוט מוציאה את משה מסיפור יציאת מצרים,
אין לו תפקיד בהגדה של פסח, ״אני ה׳, אני הוא ולא אחר״.
>> אבל הנה הוא נזכר בהגדה, השליח.
>> כן, אבל זו הזכרה על מנת לא להזכיר אותו בתוך ההגדה של פסח, ומעניין דבר נוסף.
משה לא נזכר גם או כמעט לא נזכר בתמונות העתיד של עם ישראל.
הרי עם ישראל רואה את ההיסטוריה כקווית, היא חותרת לקראת משהו, יש לה סוף, יש לה סיום,
תקרא לזה ימות המשיח, תקרא לזה אחרית הימים, תקרא לזה יום הדין, תקרא לזה משהו.
מה תפקידו של משה בתמונת העתיד?
אליהו יגיע עם משיח בן דוד, יש תפקיד למשיח בן יוסף,
>> לדוד כמובן.
>> לדוד עצמו כמובן, היכן משה בסיפורי העתיד?
וזה מעניין משום שלפי חלק מהמקורות, משה יקום, הוא לא יעלם מן ההיסטוריה.
״הנה שאלו מינין״, כופרים, ״את רבן גמליאל מניין שהקדוש ברוך הוא מחייה מתים?
״אמר להם מן התורה, ומן הנביאים ומן הכתובים״.
ומה הראיה מן התורה שיש תחיית מתים?
״דכתיב ויאמר ה׳ אל משה הנך שוכב עם ״אבותיך וקם״.
>> נהדר.
>> אתה צוחק כי הפסוק הוא כמובן ״הנך שכב עם אבותיך וקם העם הזה״,
אלא המדרש מתעלם מהמשך הפסוק, הנה ראייה שמשה עומד לקום,
כלומר לכאורה יכלו לתת לו תפקיד באחרית הימים.
כולנו גם יודעים שההיסטוריה היהודית עובדת במין אנלוגיות.
״בניסן נגאלו, בניסן עתידין להיגאל״, ״כגואל ראשון ״כך גואל אחרון ״.
הייתי מצפה שמי שגאל ממצרים, יגאל לעתיד לבוא.
״מה גואל ראשון״, על משה נאמר, ״ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור,
״כך גואל אחרון שנאמר על המשיח בזכריה פרק ט׳ ״עני ורוכב על המחור״, לא משה.
לכאורה, אפשר היה לתת למשה את התפקיד הזה גם כן.
יש מקור נוסף שמזכיר
ופה אנחנו כבר מתקרבים לאולי שרידי מסורת שמשה כן יהיה בעל תפקיד לעתיד לבוא.
כאשר משה אומר לעם ״גם בי התאנף ה׳ ״בגללכם לאמור גם אתה לא
תבוא שם״ בעקבות חטא המרגלים, ׳גם בי התאנף׳, ׳בגללכם׳.
אומר חיבור, אמנם מאוחר, לקח טוב, ״עתיד משה רבינו להעלות את מתי מדבר והוא בראשם,
״שנאמר בגללכם, לטובתכם נשארתי עמכם במדבר ״כדי לבוא בראשכם לעתיד לבור״.
כלומר, יש כן רמזים פה ושם שיהיה למשה תפקיד כלשהו לעתיד לבוא.
ואולי הטקסט הבוטה מבחינה זו הוא קטע מתרגום ארמי,
תרגום ירושלמי, ארמי לספר שמות פרק י״ב, שבתרגום חוזר לעברית מספר
על ״ארבעה לילות הכתובים בספר הזיכרונות״, איזה ספר אלוהי עליון.
״לילה ראשון, כשהתגלה ה׳ על העולם לברוא אותו״,
זה סיפור בריאת העולם, ״לילה שני, כשהתגלה על אברהם בין הבתרים״,
זה סיפור הברית עם האבות, ״לילה שלישי, כשהתגלה ה׳ על המצרים בחצי הלילה הייתה
שמאלו הורגת את בכוריהם של ״המצרים וימינו מצילה את בכוריהם של ישראל״, יציאת מצרים.
כלומר, הנקודות ההיסטוריות הן בריאת העולם, הברית עם האבות, יציאת מצרים, ״לילה רביעי,
כשיגיע קץ העולם להיגאל, ״עושי רעה יכלו ועולי ברזל ישברו,
"משה יצא מן המדבר ומלך המשיח מרומי,
"זה ינהג בראש הצאן וזה בראש הצאן," שתי תהלוכות
חוזרות לארץ ישראל, מן המזרח ומן המערב "והשם יהיה בין שניהם "והם מהלכים
כאחת..." אז בתרגום ארמי קצת נידח במדרש מאוחר,
יש כמה רמזים לתפיסה של משה >> אבל גם כאן בכל זאת נתנו לו רק חצי
תפקיד, כלומר עדיין מחצית התפקיד נתונה למשיח.
>> וודאי, אבל עדיין עדיין משה נזכר [דיבור מעורב]
>> כן, וודאי וודאי.
>> אבל ברוב המקורות ודאי הקלאסיים, משנה, תוספת התלמודים משה איננו שם.
וזה מביא לשאלה האחרונה שנוכל לדון בה במסגרת הסיום הזה, מדוע?
מדוע ההתעלמות?
אתה הצעת הסבר אחד, תיאולוגי.
>> קודם כל אי אפשר להתעלם או אי אפשר להפריד בין השאלה מדוע נעלם משה,
מעניין אחר שראינו אותו לאורך כל הקורס והוא גימודו של משה.
כלומר זה שכבר בתמונת הלידה מציעים לנו ציור כה עלוב, זה שתמונת אחריתו של משה,
אין נותנים לו לעלות לשמיים אלא דואגים לומר לנו שמת ונקבר.
כלומר אז זה חלק מאותה תמונה, דמותו של משה, אותה דמות שמתפרסת על פני ארבעה חומשים,
אותו איש שנתן את התורה וכל הדברים שדיברנו בהם, אי אפשר לו להיות גדול מדי,
מפני שאם הוא יגדל עד כדי כך הוא יעמיד בצל את הקדוש ברוך הוא.
אז זו סיבה אחת באמת להעמיד אותו בצד.
>> זו תשובה תיאלוגית, שחרדה לכבודו של האל ולא מוכנה להשים לידו
בשר ודם באותו מעמד וזה תשובה בהחלט מספקת.
אלא אפשר להציע לה תשובה נוספת שלא באה במקומה,
אלא מחזקת אותה, וזה מההקשרים ההיסטורים,
שוב במהלך ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל, שבהם דמותו של משה,
שלא בטובתה נכנסה לתוך פולמוסים שבין עם ישראל לבין גופים אחרים.
>> אולי לפני שאתה מגיע אל הפולמוסים הללו,
בכל זאת אולי עוד פולמוס פנימי ופולמוס מקראי, בכל זאת משה ודוד,
אנחנו ראינו את שתי הדמויות הגדולות הללו, ואפילו ראינו
דוד כמשה וכולי ויכול מאוד להיות שמי
שביקש בכל זאת להציב, לפחות לתמונת העתיד להציב את דוד במרכז,
משיח בן דוד, העדיף להשאיר את משה מחוץ לתמונת העתיד.
>> כלומר אתה הוספת לעניין התיאולוגי גם פירוש היסטורי,
שנובע מן העובדה שלדוד ולבית דוד ולתומכיו, יש חלק מרכזי בעיצוב הטקסט
המקראי או הקאנון המקראי ולכן משה שמה מועמד בגדולתו, אבל זה מן הסתייגויות.
>> וקווים היסטוריים נוספים או פולמוסים היסטוריים נוספים נראה עכשיו.
>> נראה עכשיו שלושה שעסקנו בהם בהקשרים שונים,
אך זה בהחלט ראוי לפגישת הסיום והסיכום.
כבר פגשנו את הקטע הקיצוני הזה שבו אומר רבי יהושע בן קרחה,
"בשני מקומות דימה משה עצמו לאברהם," כלומר אמר אני כאברהם,
"אמר לו הקדוש ברוך הוא", איזה דיבור בוטה, "אל תתהדר לפני מלך
ובמקום גדולים אל תעמוד", צריך לקרוא את זה פעמיים כדי להבין מה קורה כאן.
משה הגדול אומר אני כאברהם, והתשובה היא מה לך ובכלל למלכים הגדולים,
"אל תדהדר לפני המלך", והוא מסביר, "אברהם אמר הנני",
סיפור העקדה והוא התכוון "הננני לכהונה, הנני למלכות," אני מוכן
להיות גם כהן וגם מלך והמדרש מוכיח שאברהם זכה לכהונה, זכה למלכות,
דילגנו על כל הראיות הם דחוקות למדי, כי אברהם באמת לא היה מלך, אברהם לא היה כהן,
אבל המטרה היא להראות שאברהם רצה להיות מלך וכהן וזכה במלוכה וכהונה.
גם "משה אמר הנני", במעמד הסנה, "הנני לכהונה והננני למלכות",
הנה הוא דימה את עצמו לאברהם."אמר לו הקדוש ברוך הוא "אל תקרב הלום",
זה שוב בסיפור מעמד הסנה.
"אין קרב", מה זה אל תקרב?
מה זה קרב?
קרב זה כהונה, כמו שאתה אומר בספר במדבר "הזר הקרב יומת",
מי שמתקרב להקריב קורבנות וכולי, קרב אל תקרב לא תהיה כהן.
"ואין הלום אלא מלכות היאך מה דאת אמר", כמו שאתה אומר, "כי הביאותני עד הלום",
אלה מילים שאומר דוד כאשר הוא מודה בענווה גדולה לאלוהים על שבחר בו למלך.
אז מה זה הלום אצל דוד?
מלכות, אז מה זה "אל תקרב הלום" אצל משה?
לא תהיה כהן, אל תקרב, והלום לא תהיה מלך וצריך לשאול מה הביא
את רבי יהושע בן קרחה ומקורות נוספים לטעון שמשה רצה להיות כהן ומלך ולא זכה לזה?
דיברנו על משה ככהן, דיברנו על משה כמלך וקישרנו את זה לאחת
התקופות ההיסטוריות המרתקות בתולדות עם ישראל, התקופה החשמונאית.
החשמונאים בוא נזכור היו מבית לוי והנה הם יום אחד הם גם תפסו את כתר המלכות,
לא רק כהונה אלא גם מלכות.
מתנגדי החשמנואים לא יכלו לעכל את העובדה של מלכים שלא מבית דוד.
תומכי החשמונאים, מצאו את משה כראייה שיכול להיות מלך שאיננו בית דוד אלא מבית לוי.
>> ואם אנחנו חוזרים אל הפולמוס המקראי שהזכרתי קודם, את משה כנגד דוד בגלגול חדש.
>> בגלגול חדש, מימי החשמונאים ואפשר להראות גם מספרות חיצונית באותה תקופה,
שהפולמוס לגבי מלוכתו של משה היה קשור לשאלה של הלגטימיות של החשמונאים.
ואגב כיוון שמקובל עלינו שהגדה של פסח החלה לצמוח בתקופה החשמונאית,
הנה עוד הסבר שמקשר את היעדרותו של משה מן ההגדה אל אותה תקופה, ההסבר ההיסטורי
בימי החשמונאים, מתנגדי החשמונאים, שהם מעצבי המסורת היהודית הפרושית,
לא יכלו לתת למשה מעמד גדול מדי, לעיתים פשוט העדיפו להשאיר אותו מחוץ לתמונה.
הוא הדין בעדה השומרונית, שהיום אולי היא עדה לא גדולה,
אך במאות הראשונות לספירה ולפניהן היה עם גדול וחזק.
והנה גם זה כבר פגשנו, שלפי התיאולוגיה השומרונית,
והנה יש פה דוגמא להמנון שומרוני מהמאה השנייה, "אין אלוהים אלא אחד, "אין
נביא אלא כמשה הנביא", אין יותר נביאים שהרי >> טוב להם לא הייתה
ברירה יש הרי רק חמש חומשי תורה.
>> אין נביא אלא אחד, ואין טקסט, כתב, "אין כתוב כמו התורה הקדושה,
"ואין לסגוד", היינו להתפלל, "אלא לשם", איפה?
"לפני הר גריזים בבית אל" וזה אלה ארבעת עיקרי האמונה השומרונית, אל אחד,
נביא אחד, תורה אחת ומקום פולחן אחד.
ואז מופיע המרקה עליו דיברנו גם כן, אותו פייטן שומרוני מהמאה השלישית, רביעית.
ואומר בין השאר "אוי לאדם שיעשה מעשה רע.
"ברוך הוא אדונינו, ויאה לנו לברך אותו ולהאמין בו", זה אלוהים,
"ובמשה הנביא אשר לא קם ולא יקום לעולם כמוהו." צריך להאמין במשה,
על כך דיברנו וצריך להבין שבתיאולוגיה השומרונית למשה מועמד מעמד של איש
האלוהים כמעט, בשלמותה של המושג הזה.
>> כשם שחז"ל לחמו בשכם כמקום, בהר גריזים כמקום,
כך גם לוחמים כמובן במשה כאיש שלעתיד לבוא.
>> ובגדולתו הגדולה בעולם השומרוני.
כך שמשה, באמת בשלא בטובתו בימי החשמונאים נכנס לסיפור של עד החשמונאים,
והפולמוסים השומרונים נכנס לכך וכמובן אפשר גם להזכיר את הנצרות.
>> רצוי.
>> ובכן?
>> ובכן כמובן שמכיוון שיהושע הוא מעין משה ואנחנו רואים את זה לאורך כל הדרך,
שהוא מעין משה שני וזה באמת מנינו קווים לא מאטים של דמיון בין השתיים,
הרי אם יהושע הוא כמשה, אז עדיף לנו לראות בתמונת העתיד מישהו
שהוא לא כמשה או פחות כמשה, ושוב זה יהיה דוד וביתו ולא משה.
>> ושוב אני רוצה להזכיר שלא פעם ליל הסדר נפגש כמעט עם הפסחא הנוצרית,
ובפסחא מסופר סיפור מותו, צליבתו, תחייתו של ישוע,
שהוא מעין מין נושא שני, אולי עדיף באמת בליל הסדר שהתחיל, בא לעולם בתקופה
החשמונאית והלך והתפתח בפולמוס מול השומרונים והגיע גם לתקופה הנוצרית,
אולי עדיף באמת עם כל גדולות של משה, דווקא בשל גדולתו, להותיר אותו מחוץ לסיפור,
הסבר בהחלט אפשרי לעניין ההתעלמות ממשה,
שבאופן פרדוקסלי דווקא מצביע על גדולתו,
לא פחות מכל המקורות הרבים שראינו והפנים הרבות שראינו
שהיו למשה כאשר הציג אותו, גם שלא מציגים אותו למעשה הם מציגים אותו.
ודומני שבזה אנחנו הגענו אחרי דרך ארוכה מאוד לסיום הקורס.
>> אבל לא אל הסיכום.
>> ולא אל הסיכום.
